הקיץ של אביה

עברו חמש שנים מאז הפעם האחרונה בה ראיתי את אימי, שלא

ביקרה אפילו פעם אחת, תמיד חשבתי שאולי קרה לה משהו

מכיוון שלא קיבלתי מכתב אחד מכתב ידה.

זאת הייתה שנה שבה הגיעו ילדים חדשים למוסד אחד מהם לא

דיבר אפילו לא פעם אחת מאז שהגיע. חשבתי לי אולי הוא חווה

טראומה ומאז אינו מדבר.

זאת הייתה סוף שנת הלימודים וכל ילדי המוסד העלו מחזה.

“אביה” שאלה פועה, “את יכולה בבקשה לעזור לי”, “כן במה אני

אוכל לעזור לך?”

באותו הרגע ידעתי שהיא תיתן לי משהו שאני לא יכולה לעשות “את יכולה להתחיל בכך שתעזרי לאביתר בתפאורה.”

” אבל פועה איך אוכל לתקשר איתו הוא לא מדבר” חשבתי שאולי

היא תיתן לי מישהו אחר אך, ” לא משנה לי אם הוא מדבר או לא

את תעבדי איתו ביחד על התפאורה!” הנהנתי בראשי והלכתי

לכיוון החדר שלי.

שבוע עבר וטקס הסיום של המוסד לשנת 1956 הגיע, באותו היום

כל הילדים הסתדרו בחדר האוכל, וכל ההורים שלא יכלו להגיע

שלחו מכתב. חשבתי, לא! הייתי  בטוחה בכך שלא אקבל מכתב

מפני שאבדתי תקווה, הפינתי את גבי כדי ללכת אך פתאום שמעתי

את שמי.

פועה אמרה לי  שיש לי מכתב מאימא, רצתי אליה עם חיוך על

הפנים, היא נתנה לי את המכתב ואמרה “אף פעם אל תאבי

תקווה.” הסתובבתי ורצתי אל חדרי. התיישבתי  על המיטה

וקראתי את המכתב שוב ושוב כדי לדעת אם היא בסדר כשהבנתי

שהיא בסדר הדמעות החלו לרדת ואז שמעתי דפיקה בדלת.

פתחתי אותה וראיתי את אביתר עומד בפתחה. שאלתי אותו “מה

קרה, מה אתה צריך” אך הוא לא דיבר, כמה רגעים לאחר מכן

אמר “באתי כדי לבדוק איך את ולקרוא לך אנחנו מתחילים

עכשיו” הייתי המומה הוא דיבר בפעם הראשונה מאז תחילת

השנה “אבל עכשיו אני רואה שאת לא בסדר את רוצה לדבר על

זה”, התחלתי לדבר ” היום אחרי חמש שנים קבלתי מכתב ראשון

מאימא שלי זה היה הרגע שבו חזרה התקווה שלי”.

“זה מצוין” ומאז הפסיק לדבר שוב רק חייך מה שאומר שהוא

הבין את החוויה שלי.

הגענו לחצר בה עולה המחזה. פועה אמרה לי להכין את כולם

בעמדות. ברגע שהמחזה התחיל וכולם עלו לבמה עמדתי לי

מאחורי הקלעים כדי לוודא שהכל הולך בסדר ואז ראיתי אותה

שוב אחרי חמש שנים בלי שום התראה ישבה שם.

בסופו של המחזה קמה והתקדמה אל מאחורי הקלעים כאשר

ראיתי אותה רצתי אליה הכי  מהר שליכולתי, אני עם דמעות

מחבקת אותה והיא נראתה שונה. היא פונה אלי ואומרת

” כמה גדלת, איזה יפה את אביה שלי”.